אלה
המשפחה: האלתיים . . . . . . . . . . . . . . . . . . .Anacardiaceae
הסוג: אלה . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .Pistacia
בערבית - בוטום - אלה ארץ-ישראלית, אלה אטלנטית.
סיריס/ע'זק - אלת המסטיק.
מפתח כללי-
ראה מפתח מפורט לתולדות הצמח ומוצריו
ראה מפתח מפורט לרפואה ופולקלור
אלה הארץ-ישראלית P. palaestina Boiss.
אלה אטלנטית - P. atlantica Desf
אלה האמיתית - בוטנה - P. vera
אלת המסטיק - P. lentiscus L.
אלת הכלאיים- P. suportae Burn
מפתח מפורט לתולדות הצמח ומוצריו –
לריפוי-
בארץ אנו נפגשים בחמישה מיני אלה כדלהלן:
האלה הארץ-ישראלית P. palaestina Boiss. גדלה בטרשים ובחורש, והיא בת לוויה של האלון המצוי. גובהה מגיע ל 3 מ' ולפעמים אף ל- 10 מ'. באביב מלבלבים עלי האלה בגון אדמדם, ובראשית החורף סמוך לנשירתם הם יאדימו שנית. קצות העלים הם מחודדים, וזהו סימן היכר המבדיל אותה מיתר בני מינה. בין צמחי החורף בולטת האלה בענפיה החשופים, ועליהם תלויים תרמילי עפצים גדולים הדומים לבננות.
יש שידמו את עפצי האלה לפירות, והפלחים יכנום 'קרון אל בוטום', על שום שהם דומים לקרניים. להתהוותם של העפצים גורמים חרקים, המטילים את ביציהם על הענפים, או על העלים, ומן הביצים מתפתחות רימות וכנימות. עקיצת הכנימות גורמת לגירוי ברקמות היוצרות של העלה ושל הגבעול, והדבר גורם לגידול מהיר באזור העקוץ (מעין גידול לא שפיר בעלה), המשמש כבית גידול לכנימות.
האלה היא עץ דו-ביתי:
עץ אחד נושא פרחי זכר (פרחים אבקניים
בלבד), ועץ אחר נושא פרחים נקביים (פרחים
עליניים - של עלי) בלבד. הפריחה חלה
בחודשים אדר- ניסן באשכולות פרחים,
כשפרחי הזכר באשכול צפופים יותר
מפרחי הנקבה. על עצי הנקבה מתפתחים
במשך הקיץ פירות קטנים. הפרי הוא בית
גלעין כדורי וקטן וצבעו אדום-ירוק.
ציפתו הופכת לסגלגלה בשיא ההבשלה,
כשבתוכה חבוי גלעין קשה. כל חלקי הצמח
רוויים בשרף, שריחו כריח הטרפנטין.
אלה אטלנטית - P. atlantica Desf
בשל תפוצתה הגדולה של האלה האטלנטית באירן ובארצות השכנות לה, סביר להניח, ששם גם היה מקום הולדתה. משם פרץ מין זכר זה והגיע עד ספרד. בארץ הוא תופס מקום חשוב בחורש הספר של הגולן, הגליל המזרחי, השומרון ויהודה. מבין מיני האלה שבארץ, רק האלה האטלנטית גדלה כעץ בעל גזע ונוף רחבי ממדים. אין מוצאים אותה בחורש האלון המצוי (פרט לגולן). עציה גדלים ביחידות או בקבוצות, ולעתים היא מתלווה לאלון התבור, לשיזף השיח, לשקד קטן עלים ולעוזרר קוצני.
מפאת היותה נפוצה למדי בחלקי ארץ מרובים והופעתה כעץ בעל מידות, היא נתחבבה על תושבי הארץ. שרידי אלה אטלנטית בקבוצות או ביחידים מוצאים סמוך לבתי קברות מוסלמיים, לקברי שייח'ים ולקברי נביאים. סביר להניח, שכל מקום בכתבי הקודש, שבו נזכר השם "אלה", נתכוון לאלה האטלנטית.
בחורף עומדת האלה האטלנטית בשלכת, בדומה לאחותה האלה הארץ-ישראלית. בניגוד לאלה הארץ ישראלית, עלעליה מעוגלים בראשיהם וציר העלה מצויד בכעין כנפיים ירוקות לכל אורכו. פירות האלה האטלנטית גם גדולים במקצת מפירות האלה הארץ ישראלית. גם האלה האטלנטית נושאת עליה עפצים דמויי אלמוגים, הבולטים בצבעם האדום בתחילת הסתיו.
דרישותיה צנועות והיא גדלה המקומות, שכמות המשקעים בהם אינה מספיקה לגידולם של עצי יער אחרים. כך נוכל למצוא עצי אלה אטלנטית בהר הנגב ובסיני.
האלה האמיתית - בוטנה - P. vera
היא קרובתה של האלה האטלנטית, ומולדתה היא באסיה התיכונה. נפוצה מאוד כעץ פרי בארצות רבות השוכנות לחופי הים התיכון וביבשת אמריקה. בארץ היא גדלה כעץ פרי תרבותי. בעבר גידלוה במשק הערבי בארץ ישראל. היא אוהבת קרקעות סיד, מצליחה לגדול ברמות ההרים וגם גדלה יפה באדמות טרשים. מתחילה לשאת פרי בגיל של 10-8 שנים.
פירותיה גדולים (2-1 ס"מ) ועוטים קליפה קשה. הגרעין ירקרק וטעמו עדין. הפירות נקראים בערבית פוסטוק, וביוונית - pistakion והם נאכלים קלויים ומלוחים. כמות השמן בזרעים מגיעה עד ל20- אחוז. מן הפירות עוצרים שמן מובחר, ומשתמשים בהם כתבלין לקישוט עוגות, לתעשיית החלבה, לשוקולד ולמיני נקניקים משובחים. במנחה ששלח יעקב לבנו יוסף, שהיה מושלה של מצרים, נכללו גם בוטנים "ומעט דבש נכאת ולוט בוטנים ושקדים" (בראשית מ"ג, י"א). סביר להניח, שפרי טעים מזמרת הארץ, בעל ערך הראוי למשלוח כמנחה לשליט מצרים, עשוי להיות רק פרי הבוטנה.
ניתן לגדלה ישר מזרעים ללא הרכבה, אך כדי להבטיח את טיב הזן, נוהגים להרכיב אותה על עץ אחר. ככנה להרכבתה משמשות האלה האטלנטית והאלה הארץ ישראלית.
היא נפוצה בכל ארצות הים התיכון, ונמנית עם השיחים הנפוצים בארצנו. נמצאת ביער, בחורש, בבתה ובגריגה. בשל צורתה הנאה כוגדלים אותה גם בגינות נוי, והיא גדלה בכל סוגי הקרקעות. באדמות החול שבשפלת החוף ובמדרגות הנמוכות של ההרים.
לרוב, אלת המסטיק מלווה את החרוב, והיא מהווה אתו את חברת החרוב והאלה. בניגוד למיני האלה, שהזכרנו לעיל, המשירים את עליהם, אלת המסטיק ירוקת-עד, וגובהה נע בין חצי מטר למטר וחצי, ענפיה דחוסים, והם נושאי עלים גלדניים מנוצים, היושבים על ציר עלה מורחב ועשוי כעין מרזב. העלים נשברים עם כיפופם ומדיפים ריח עז המזכיר טרפנטין. באביב שופעים שיחי הזכר פרחים, ונענוע השיח גורם לפיזור שפע אבקה צהובה. גם פירותיה של אלת המסטיק ערוכים באשכולות עפופים, ובקיץ הם בולטים בצבעם האדמדם.
כשחותכים בענפיה, נוטף מהחתך שרף, המתגבש ויוצר טיפות שקופות. בימי קדם הוא שימש כשרף לעיסה "אין לועסין מסטיכי בשבת" (תוספתא שבת, י"ב, ח'). דיוסקורידס מספר, ששרף האלה משמש להברשת השיניים, נגד דיזנטריה, ולרענון הפה. הוא מציין את שרף האלה המובא מאדום (ערב הסלעית), ואף מיהודה. פליניוס הרומאי כותב שהוא היקר מכל השרפים. בסוריה מפיקים את שרף האלה באמצעות חיגור קליפת העץ ברצועות הפונות כלפי השמש. בהודו השרף משמש להכנת סתימות שיניים, בצפון-אפריקה הוא משמש להכנת תחבושות, בתורכיה הוא משמש לחיזוק החניכיים, ובעיראק הוא משמש לטיפול בשלשול אצל ילדים.
אלת הכלאיים- P. suportae Burn בת כלאיים בין אלת המסטיק ובין האלה הארץ-ישראלית. בארץ נמצאו עד עתה רק שיחים מעטים, ברמת-קדש (ליד קיבוץ יפתח) ובסביבות זכרון יעקב ובהרי יהודה. בכל מקום מצאוה, כשהיא מלווה את שני מיני האלה הנזכרים לעיל. מאלת המסטיק ירש המוכלא את העלים הגלדניים ירוק העד ואת תפרחת האשכולות העפופים. מהאלה הארץ ישראלית הוא נחל את העלעלים המחודדים האיזמליים (דמויי איזמל), את קומת העץ, ואת העלעל הקיצוני המקופח של העלה. במקרים בודדים מאוד נמצאו זרעים על אלת ספורטה (כלאיים). מוכלא זה כמעט שאינו עושה זרעים.
מקור השם אלה ושימושיה מבארי כתבי הקודש וחוקרי הלשון נחלקו בדעותיהם בהוראת המלה אלה. חלקם טענו, כי האלה והאלון חד הם, ומהווים שמות נרדפים בלבד לעצים גדולים המבטאים חוזק - "אל" (חזק). אולם מהכתוב בתנ"ך בישעיהו ו', י"ג ; "כאלה וכאלון אשר בשלכת", ובהושע ד', י"ג : "תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה", אנו למדים, כי אלה ואלון הם שני מינים נפרדים. האלה הייתה ידועה בפולחן הקדמונים : "ועל הגבעות יקטרו, תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה" (הושע, שם). "תחת כל עץ רענן ותחת כל אלה עבתה" (יחזקאל, ו', י"ג). לכן גם קבר יעקב את הנזמים ואת אלוהי הנכר תחת האלה (בראשית ל"ה, ד'), מפני שכל עיקרה של עבודת האלילים הייתה "חטאת קסם ותרפים" (שמואל א', ט"ו, כ"ג).
באגדות הרומיות, ובאגדות שסופרו בארצות סקנדינביה ובגרמניה, מרבים לספר, שעץ האלה גדל בגן העדן וממנו נברא האדם. לפי מסורת הפרסים, במעשה בראשית שלהם נולד המין האנושי מעץ קדמוני, הנקרא הום (מקור שם האדם - Homo ): ויקום עליו האל הרע אהרימן ויכהו נפש וימיתיהו, ויברא האל הטוב אורמוצד מזרעו עץ אחר טומטום (והיא האלה) אשר היתה אחרי כן לעץ אנדרוגינוס עם דו פרצופים, זכר ונקבה. ויצמיח עשרה זוגות איש ואשתו" (ד"ר ס. רובין, סגולות הצמחים ואותותם).
הקדמונים קראו לאלה בשם הארמי בוטמא, כפי שאונקלוס מתרגם את "האלה אשר עם שכם" כך: בוטמא, או אלוני ממרא: "אלוני בוטמי". מכאן נובע שמו של יריד אלילי בתקופה הרומית, שהיה בקרבת חברון והניכר עד היום באבניו הגדולות שברמת אל-חליל היא אלוני ממרא דאז. מקום זה נקרא בלעז: " terebinthos " ( תרגום השבעים ), ועליו נכתב בירושלמי (עבודה זרה א', ד'): "שלושה ירידים הם : יריד עזה, יריד עכו ויריד בטנן. ואין לך מחוור מכולן אלא יריד בטנן". לפי עדותו של הירונימוס, רבים משבויי המלחמה היהודיים אחר חורבן ביתר נמכרו ביריד של בוטנה. יריד זה נמנה עם הירידים, שאסור היה להשתתף בהם משום עבודה זרה.
בתקופת המשנה היה מושב הדיינים מתחת לאלה : ו"רבי הורקנוס היקרא תחת האלה בכפר עיטם" (יבמות י"ב, ו').
בארצנו שרדו אלות אטלנטיות, שגילן נאמד בכאלף שנה ואף יותר, במקומות הבאים: בסג'רת נבי איסמעיל הצופה על עמק המכמתת בואכה שכם, בחורשת טל, בתל דן, ובגונן, סיבת הישרדותן של האלות היא בשל קרבתן למקומות קדושים: קברי נביאים, שיח'ים ומקאמים. עצים אלה מקודשים, וחל איסור גמור לעשות שימוש בהם וליהנות מפירותיהם. כל העובר על לאו זה צפוי להיפגע מכוח קדושתו של הקדוש, הקבור ליד העץ, בגופו או בממונו.
משלחת של חוקרי פרהיסטוריה, מטעם אוניברסיטת שיקגו, גילתה בכפר עיראקי בשם ג'רמו, שעל הרי הזגרוס, יישוב חקלאי קדום מלפני 7,000 שנה. נמצאו בו, בין השאר, שיירי סעודה שכללה עצמות בעלי חיים ; ושיירי צמחים, שהכילו : בלוטי אלון, פירות של אלה אטלנטית, וגם גרגרים של חיטה ושל שעורה.
עץ האלה שימש בתור חומר-גלם לעשיית ידיות לכלי עבודה ולעשיית מוצרי עץ קטנים, המעובדים במחרטה המופעלת ביד. מפירות האלה הופק שמן בדרך הבאה: את הפירות ריסקו באבן על משטח סלע, ואת הבלילה (תוצר הריסוק) הכניסו לתוך מים חמים. השמן היה צף על-פני המים שבבלילה, לאחר שחלקי הפרי הקשים שקעו בתחתית הכלי. בשמן זה השתמשו למאור בימי מלחמת העולם הראשונה. שימוש אחר בפרי האלה קיים אצל הערבים : הפלחית נוהגת, עם אפיית הלחם, לזרוק לתוך הטאבון פירות של אלה. זאת מפני שריח הניחוח, המבשם את חלל האוויר בשעת שריפת הפירות, מוסיף לתיאבונם של בני הבית.
ציפת פרי האלה הארץ-ישראלית הופכת להיות סגלגלה בשיא הבשלתה. מציפה זו מכינים בכפר הערבי תבלין, המשמש לתיבולם של מאכלים שונים, וכתוספת לתבלין הזעתר.
וכך יכינו את התבלין: עם הבשלת הפרי יקטפו את האשכולות, ויפרידו את הפירות מן האשכול. את הפירות יקלו על קימורית ויכתשום במכתש. יש אשר יפרידו את הגלעין מהפירות בשעת הכתישה, ויטחנו את הקליפה דק דק. ויש אשר יטחנו את הגלעין עם הציפה. המהדרין מוסיפים שומשום קלוי לאבקת התבלין.
בשוקי חברון, ירושלים, שכם ויריחו, ניתן לראות עד היום אצל "העטאר" - מוכר התבליני והבשמים - פירות של אלה ארץ ישראלית קלויים בתוך שקיקים, הנמכרים לצורך הכנת התבלין.
מעפצי
האלה הפיקו חומר צביעה שצבעו כתום.
העלים והעפצים שימשו כחומר גלמי
לבורסקאות, משום שהם מכילים כמות
גדולה של דבעון - חומר שבו משתמשים
לעיבוד עורות. ברוד צייזיק המליץ
בזמנו להגן על מטעי האלה, מפני העזים
האוכלות את הענפים, ולהפרות את
הענפים בצורה מלאכותית, כדי להפיק
מהם דבעון לתעשייה.
משרביטי אלת המסטיק הצעירים והרכים קולעים סלים; השרביטים מתקשים עם התייבשותם ומתקבל סל חזק ועמיד, המשמש את הפלחים במשך זמן רב. בעונת אריית התאנים, הבציר, ומסיק הזיתים, מכניסים את הפרי לסלים כאלה. הזכרנו לעיל את ערכו של השרף, המופק מאלת המסטיק, ובהקשר לו הבה נוסיף את הערתו של הרב אוחנה, בספרו "מראה ילדים": "עלק אלבוטום דהיינו שרף האילן. השרף של הבוטמה מנקה את הגוף מכל חלאה וזוהמה ובערי מערב הפנימי אוכלין אותו הנשים היולדות אחר לידתן לנקות את גופם והוא מועיל לחלב".
העצים תופשים מקום חשוב בפולקלור היהודי. סוד רשרוש העלים בחורשות, האוושות והאנחות, היוצאות מהעצים העסיקו מאז ותמיד את דמיון האדם. גם העמים הקדמונים שמעו רוח נבואה בנוע עצי היער, והתנבאו בעצים ובאילנות (לפי רעשי העצים ותנועתם). נבואה זו נקראה בלשון חז"ל בתלמוד בשם "שיחת דקלים", ור' יוחנן בן זכאי (מסכת סוטה כ"ח) הבין אותה.
עצי נבואה כאלה היו "הבכאים", שהמפרשים מייחסים אותם לעצי האלה, ומקור השם נעוץ בשרף הנוטף מהעץ לאחר פציעתו כדמעות הבוכה. מקול התנודות של ראשי הבכאים ידע דוד המלך מתי להכות במחנה הפלשתים : "ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ" (שמואל ב', ה', כ"ג- כ"ד).
לשרף הנוטף מעץ האלה קראו היהודים הומה (מזכיר לנו את האגדה הפרסית, וראה לעיל). את ההומה כינו "עסיסי הנבואה", ומי ששתה מעסיס זה עברה בו רוח נבואה מלאכותית, רוח תרדמה היתה נופלת עליו, והיה חוזה בעיני רוחו דברים שלא חזה בעיני בשר, כאמור, אבותינו לעסו את שרף האלה : "אין לועסים מסטיכי בשבת" (תוספתא שבת, י"ב, ח'), שרף אלת המסטיק מעורר את הקיבה ומחזק אותה. משמש כתרופה למחלת השיגרון, ומקל על השיעול. בצפון-אפריקה נוהגים להשתמש בו להכנת תחבושות. בעיראק משתמשים בו לטיפול בשלשולים אצל ילדים, ובהודו הוא משמש להכנת סתימות שיניים.
הרב סתהון כותב בספרו : "בטנים מהם שני ענינים, זכרים והם הקטנים והנקבות והם הגדולים. והנקבות כוחם רב ויו- עילו לכל סמי המות. ושמנן מועיל מן הגניחות וכאב הכליות והחזה והריאה ולנשיכת עקרב".
יהודי מרוקו היו קונים גושי שרף אצל העטאר, קראו להם מסטכי, ולעסו אותם למניעת הפרשה יתרה של מיץ קיבה. הם גם היו כותשים את השרף ומוסיפים אותו למי השתייה, כדי להפיג מהם את ריחם הרע. השרף, יחד עם לענת המדבר ועם דבש, טוב נגד כאבי בטן.
יהודי תימן השתמשו בשרף לריפוי פצעים, לריפוי הכבד, להקלה על הנשימה, נגד צרבת, לשיפור התיאבון, ונגד שטפי דם מהרחם. ב"ספר האחלמה" להרב האי גאון מצאנו, שבתערובת עם חומרים אחרים, השרף מהווה סגולה לכניסה להיריון. עפצי האלה גם היו טובים נגד נדנוד שיניים.
בספרון "חנוך שדה" (1956), מאת נגה הראובני, אנו קוראים על שימושים מעניינים באלה. כגון לציון נקודות בשטח בתקופת התאדמותה. והכוונה לאלה הארץ-ישראלית. שבהיותה בשלכת עליה אדומים, ובתקופת הבשלת הפרי אשכולות פירותיה אדומים, גם אלת המסטיק, שאינה משליכה את עליה והיא ירוקת- עד, נוחה לציון נקודות בשטח בתקופה, שבה הצמחיה, הגדלה בסביבתה הקרובה, היא יבשה או בשלכת, היא גם טובה להסוואה ולזיהוי בשטח, וזאת באמצעות עשן: היא מעלה עשן רב, כאשר ענפיה מונחים בצפיפות על אש בסיסית טובה.
שימושים אלה מעניינים, ובוודאי תזדקקו להם ביום מן הימים. אבל על עשן ומראה מקום אי-אפשר להתקיים בשדה, וגם העלים והגזע קשים לאכילה. אז מה עושים? יש גם יש : מאכלים פיקנטיים מעצי האלה, והרי הם לפניכם.
בחודשים אוגוסט עד סוף אוקטובר מבשילים אשכולות פרי האלה. הסימנים להבשלה הם : צבע הפירות כחול-סגול והציפה נפרדת בקלות מהגרעין. כיצד קולים? מפרידים את הפירות מהאשכול. בונים כירה ומבעירים בה אש. את הפירות מניחים בתוך מחבת, או על קימורית פח, או על מכסה של חבית. שמים את הפירות על האש, קולים, ותוך כדי קליה בוחשים. יש להשתדל לא לשרוף את הפירות, הריח, שיפיצו הפירות בשעת הקלייה, יעורר את תיאבונכם, והפירות הקלויים יערבו לחיככם וישביעו את רעבונכם.
חומרים: פירות אלה, מעט שמן או מרגרינה, מלח, אם יש מעט זרעי חרדל לבן, קמצוץ עלי קורנית או אזוב, ובל נשכח גם מחבת.
אופן ההכנה: מתוך פירות האלה שעל העץ נקטוף את הפירות הבשלים בלבד, בכמות הנדרשת לנו. לאחר שקטפנו את הפירות ניצור מעין 'שק' קטן עשוי בד (אפשר כובע 'טמבל' או כפייה, מטפחת, חולצה או מכנסיים), ונכניס לתוכו את פירות האלה הבשלים. נדוש את הפרי בעזרת חיכוך השקית המלאה פירות בידיים. אם נחבוט על השקית במקל נקבל דיש דומה, ואולי אף 'עסיסי' קצת יותר. מדי פעם נפסיק את הדיש ונבדוק את מצב הפירות, אם כבר הופרדה ציפת הפרי הקלה מבית הגרעין. בשלב הסופי נפריד את הציפה שנאסוף מן הגרעינים, ואותם נשליך. נוסיף לדוש את הפרי שעדיין לא נפרד לקליפה ולגרעין. את ההפרדה ניתן לעשות גם על משטח סלע, או במקום שטוח אחר, ועליו נקל לפזר את פרי הדיש ולברור את הציפות לצרכינו.
בעוד אנו עוסקים בהפרדת הפרי מהגרעינים, נעמיד מחבת על כירה שבה אש בינונית, וניתן בה מעט שמן או מרגרינה.משהתחמם נוזל הטיגון נוסיף את ציפת גרעיני האלה ונבזוק מלח לפי הטעם. נערבב הכל בעזרת מקל ותוך פרק זמן מועט יהיה לנו ממרח טעים של פרי האלה, אלה בינינו, האוהבים מאכלים מתובלים, יוסיפו קמצוץ מעלי הקורנית, ואם יש גם עלי נענה משובלת, אזוב, או מעט זרעי חרדל לבן, או פלפלת חריפה.
את ממרח פרי האלה ניתן למרוח על פיתה, או לשים בכריך ועוד.
הצעה: רבים מאתנו מצטיידים בכריכים, שבתוכם סוגי מזון נותני טעם כגבינה, מרגרינה ועוד. אם הצטיידתם בכריכים אלה ואתם מבקשים לשפר את טעמם, או להוסיף להם טעם חדש, פיקנטי, הוסיפו קליפות של פירות האלה (בלא הגרעינים) כמות שהן, ללא טיגון. שכן אלו אכילות וטעמן מוסיף לכל 'נותן טעם' מסורתי.
מה נעשה בהיותנו בשדה ובידינו איןנרות, או שהללו מועטים וברצוננו לחסוך בהם ואמצעי תאורה אחרים אין? אם ישנם עצי אלה בשטח ניתן להכין 'נרות שדה' מפרי האלה. חומרים להכנה: פירות האלה, מים, פיסת בד, קופסת פח, או כלי קיבול קטן אחר, ובל נשכח - סיר.
אופן ההכנה: נקטוף כרבע ק"ג פירות האלה, ואין הפרי חייב להיות בשל, ולהיפך, עדיף לקטפו כשצבעו אדום בטרם ההבשלה. נניח את הפירות על משטח סלע, ובאבן שטוחה נרסק את הפירות.
עוד לפני שאנו מרסקים את הפירות, נשים על אש מים בכלי ונרתיחם. לאחר שרתחו המים נוריד את הכלי עם המים מהאש, ואת בלילת הפרי המרוסקת נשים אל תוך המים הרותחים.
עתה נבחוש בענף את הבלילה במים הרותחים, ומיד נתחיל להבחין בשכבת שמן המתחילה לצוף על-פני המים. נוסיף לבחוש ואת השמן המצטבר נאסוף בכף לכלי קיבול קטן שהכנו מראש (אפשר לקופסת פח קטנה). נמצא פיסת בד קטנה, ואפשר גם קרע של חולצה, נכניס את פיסת הבד לשמן, והרי 'נר השדה' שלנו מוכן לשימוש. משנדליק את 'נר השדה' ידלוק זה במשך שעות רבות, תוך שהוא מדיף ריח נעים. את שארית השמן, שנותר אפשר להכניס לבקבוק ולפקוק לשימוש בפעם אחרת, או להוסיף ל"נר השמן כי יחסר".
