המדע לפי
האינטרנט
כולל
ספיישל סידני 2000
דף הבית והארכיון כתבו לנו
מחיר
הגאונות
ויליאם
ג'יימס סידיס, אולי האדם החכם ביותר שחי עלי אדמות בזמן מן הזמנים, הוא דוגמא
טראגית לסבל שצופנת בחובה חווית הגאונות.
שמו
היה ויליאם ג'יימס סידיס, והאיי קיו
שלו עלה על 200 נקודות. בגיל
שמונה עשר חודש יכול היה לקרוא את הניו יורק טיימס, בגיל שנתיים למד לטינית בכוחות עצמו, בן שלוש למד יוונית. ובבגרותו רכש את היכולת לדבר
בלמעלה מארבעים שפות. להרווארד התקבל בגיל אחת עשרה,
וכבר בשנתו הראשונה שם העביר הרצאה בנושא – גופים בעלי ארבעה מימדים. הוא סיים את לימודיו
בהצטיינות יתרה בגיל שש עשרה, ושנים מעטות אחר כך נעשה לפרופסור הצעיר
בהיסטוריה. הוא
הניח את אפשרות קיומם של חורים שחורים עשרים שנה לפני האחרים. אך בסופו של דבר,
למרות התקוות העצומות שנתלו בו, הכול הסתיים בלא כלום. הוא פרש בתוך זמן קצר ממשרתו כפרופסור,
ובשארית חייו נדד בין עבודת כפיים אחת לחברתה. נעוריו כילד פלא היו קשים לו כל כך, עד שגמר אומר להתרחק
בכל מחיר מאור הזרקורים. את
חיבתו למתמטיקה ואת הרצאותיו הציבוריות החליף באובססיה לממסרי חשמליות. הוא החזיק
אוסף מרשים שלהן.
גאונותו פגעה
באופן ניכר ביכולותיו האחרות.
הוא נעדר כל חוש ליופי, מושג שמצא חסר כל פשר, וחיי מין נראו לו
כדוחים. להתרחץ כמעט ולא נהג,
וצורת לבושו הייתה מזעזעת. את
חייו המבוזבזים סיים בגיל ארבעים ושש. עיתונות אותה תקופה שתיעדה בקפדנות את סיפור
חייו המוזר, הטילה על האב את האחריות לאומללות בנו. כותרת מאותו זמן קבעה כי האבא, שהקריא לבנו
מהמיתולוגיה היוונית בהיותו בן חצי שנה, "ניסה ללמדו הכול, חוץ מאשר איך
לחיות".
האם גאון
בשיעור קומה כזה אכן נידון לסבל ? לואיס מ' טרמן השקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד
המחונן. מסקנות מחקרו,
שנערך בתחילת המאה וכלל מאה ילדים מחוננים, הוכיחו לו שהרבה מהמיתוסים על ילדי
הפלא אינם אלא מיתוסים.
הם אינם נוטים למחלות ולחולשה יותר מאחרים, אומנם הם לוקים יותר בקוצר
ראיה, הם יפים למעלה מן הממוצע ואינם דחויים בחברה.
אך נראה שטרמן
היה חד משמעי מדי. הנתונים שהוא
עצמו הציג אינם תואמים תמיד את מסקנותיו.
מהנתונים משתמע דווקא שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד
חברתי לקוי. טרמן חילק את הנבדקים
לארבע קבוצות, הנבדלות זו מזו ביציבותן הנפשית. התברר ש-21 אחוז מהמחוננים סבלו מקשיים
נפשיים של ממש כשהגיעו לשנתם השלושים. עשר שנים מאוחר יותר נערכה הבדיקה פעם
נוספת. התוצאות היו קשות עוד
יותר. הפעם הגיע שיעור הנמצאים
בקבוצת הבעיות הנפשיות ל-30 אחוזים. נצפה קשר ישיר בין רמת המחוננות לבין רמת הפגיעות
הנפשית. טרמן
התחמק מההשלכות הברורות של המימצאים באומרו שישנם גם אנשים בריאים מאוד בנפשם
בקבוצת המחוננים ביותר. מובן שאין
זו תשובה מספקית מדעית.
|
הישגים במבחן יכולות מילוליות |
אחוז פגועים בנפשם |
|
< 97.8 |
13 |
|
97.8 - 117.1 |
18 |
|
117.1 - 136.4 |
25 |
|
136.4 - 155.7 |
31 |
|
155.7 – 175 |
38 |
|
> 175 |
45 |
הנתונים
המובאים בטבלה (משמאל) מדהימים ממש.
מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים
(ציון של מעל 130 נקודות במבחן המילולי נחשב למצביע על מחוננות)
מדוע זה כך
?
מדוע דווקא תכונה נערצת כמו גאונות גוררת ליקויים
נפשיים ? כדי שניתן יהיה לענות על כך תשובה
משביעת רצון, יש להכיר את הנושא מקרוב.
לטה
הולינגוורת', עקבה אחר ילדים מחוננים מאוד שהשיגו 180 נקודות במבחני איי קיו עד
לתקופת בגרותם ואחריה. חשוב
להדגיש שמשיגי 180 נקודות איי קיו בילדותם, ייחשבו בבגרותם לבעלי ציון נמוך יותר
ב-20 עד 30 נקודות. על כל
פנים, הם יישארו בעלי אינטליגנציה גאונית של אחת לרבבה.
היא הצביעה על
כמה דברים המקשים על חיי המחוננים:
האתגר הדל
שמספק להם בית הספר, המיועד לבעלי יכולות ממוצעות יותר, גורם להם שעמום ומפתח בהם
חולמנות ועצלות. הם, הרגילים
להצלחה קלה, יתקשו להסתגל למאמץ בשלבים מאוחרים יותר של חייהם. ככל שתלמיד מחונן
יותר, השעמום וחוסר האתגר מקשים עליו יותר. לעיתים הוא פשוט לא יטרח לפקוד את בית
הספר.
שנית, תחומי
העניין המגוונים של המחונן מפתים אותו לעסוק בו זמנית במספר רב מאוד של
עניינים. אפילו ילד כשרוני מאוד
אינו מסוגל למצות את כישוריו כשהוא מתעמק בתחומים רבים מדי.
אבל כל זה
כאין וכאפס לעומת הבעיה האמיתית המעמיקה על המחונן: הבדידות.
ומועקת הבדידות קשה במיוחד למחוננים ביותר, החיים בעולם של אנשים הנופלים
מהם אינטלקטואלית לאין ערוך.
בבגרות המצוקה אינה קשה כל כך, שכן אז יכול האדם לחפש לו חברים בשיעור
קומתו, אך בגיל צעיר, כאשר הילד נמצא בבית ספר, החברה שבה הוא מוקף אינה מתאימה לו
ואינה מסוגלת להבין את רוחו.
לא רק חברת הילדים קשה למחונן, גם עם המבוגרים הוא מתקשה להסתדר. יכולותיו האינטלקטואליות
מאפשרות לו למתוח ביקורת על עולמם של הגדולים, והוא עלול לפתח טינה וכעס כלפיו,
במקום להסתגל לחוקיו.
מסקנתה של
החוקרת היא שכשרון רב (עד 155 נקודות איי קיו בילדות) ממלא תפקיד חיובי בעיצוב
אישיותו של בעליו. אך גאונות של ממש
עלולה להזיק יותר מלהועיל. בעוד שהמוכשרים מאוד אינם מתקשים כל כך
למצוא לעצמם חברים שווי ערך, הגאונים נותרים בבדידות מזהרת אך בלתי נסבלת. הם מיוחדים עד כדי כך שהחברה אינה מבינה
אותם ומותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס. סרט שיצא לאקרנים לפני שנתיים, "סיפורו של ויל
האנטינג", הציג את דמותו של צעיר מחונן כזה המעדיף להידחק לשולי החברה מבלי
לנצל את שמאפשרות לו יכולותיו הלא רגילות.
יש המצביעים
על כך שמנהיגי עבר ידועים אכן נחשבו לבעלי אינטליגנציה גבוהה מהממוצע, אך לעיתים
רחוקות נחשבו לגאונים של ממש. יכולותיו האינטלקטואליות של המנהיג לעולם לא
יחרגו בחדות מאלו של עמו.
חשוב להדגיש
שאין זה רק שאדם בעל 180 נקודות איי קיו מסוגל לפתור בעיות בזריזות רבה מזו של בעל
100 נקודות איי קיו, שהוא יצירתי יותר ושהוא בעל תפיסה מהירה יותר. כל זה נכון אומנם, אך
לא העיקר. אדם בעל 180
נקודות איי קיו הוא פשוט שונה לגמרי מהאדם הממוצע, אפילו מהאדם שמעל לממוצע.
כשנשאלו אנשים
שאובחנו כגאונים האם הם מרגישים שונים מעמיתיהם המוכשרים מעט פחות מהם, אלו
המוגדרים כמוכשרים מאוד, הם השיבו בדרך כלל בחיוב. כשנתבקשו להגדיר את השוני, רובם הצביעו על תחושת
הניכור מהחברה, העזה אצלם לאין ערוך מאשר אצל אותם מוכשרים מאוד.
כאן אנו
חוזרים אל סידיס. חוץ משלוש
הסיבות שהזכרנו למצוקה אצל גאונים, ישנה סיבה רביעית: מאחורי הילד המחונן עומדים
לעיתים הורים אגוצנטריים הרואים בילדם חיית מחמד להתפאר בה. הללו עלולים לשלול מהילד את שנותיו היפות
ביותר שעה שהם דוחפים אותו למרוץ הישגים בלתי פוסק, ושוכחים שמאחורי הכשרון המופלא
מסתתרת נפש ילד רגישה. כך אירע
לויליאם ג'יימס סידיס, שאביו הפסיכולוג ראה את גידולו כמין ניסוי ליצירת המחונן
האולטימטיבי.
אם תחושת
הניכור אכן עולה כפונקציה של האינטליגנציה, קשה לתאר איזו תחושת ניכור צריכה הייתה
לעלות בליבו של אדם כסידיס, אולי המוכשר בין בני האדם שחיו אי פעם על כוכב הלכת
הזה.