כתבן
בגרמנית הרב כלב פייבל שלזינגר ז"ל מטופולצ'ני (סלובקיה)
תלמיד ה«כתב סופר» וציר
בפרלמנט ההונגרי המלכותי
תירגמן לעברית דוד ויסקוט
מתרגם לגרמנית ולעברית גם מאנגלית ומיידיש, לפעמים מדנית
לדרשה הקודמת לדרשה הבאה לרשימת הדרשות
וידבר ה' אל משה
לאמור - צו את אהרן ואת בניו לאמור - זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה על המזבח
כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו.
עוד פעמיים חוזרת התורה על הדין הזה ואש
המזבח תוקד בו. בפסוק ה והאש על המזבח תוקד בו, ושוב בפסוק י: ואש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ובכן, לפי הפשט בודאי מדובר כאן על המזבח שהיה במשכן; אבל גם
לא רחוק הרעיון שיש שם עוד כוונה נוספת למזבח אחר ... על מזבח אדמה תעשה לי,
שאמר ה', כתוב בספרים הקדושים: הוא הלב
כי האדם נברא עפר מן האדמה. הלב צריך שיהיה מלא
אהבה לוהטת לה' - וגם אם יעשה האדם מעשים טובים רבים, עם כל זאת הוא חסר את המניע
בר הקיימא לחסידות ולמידות טובות, אם אין לבו חדור אהבת ה'. ולכן בעבור האדם, שהושם
בעולם הזה להיות עבד ה', כלל ראשון ועליון הוא ואש המזבח של אהבת ה' תוקד בו. ברוח זו אומר רבי שמעון בר יוחאי: זכאה חולקוהון דצדיקייא דאינון מקרבין בכל יומא ויומא
האי קרבנא לקמי' קב"ה, ומאי איהו? גרמייהו ונפשייהו דמקרבין קמיה. יסוד שני לשלימות האדם הוא רוח חכמה ובינה, כח השיקול והשיפוט אשר
ממנו ידע ויבין האדם מהו בעצם תפקידו שאותו הוא מוכן למלא בהתלהבות. אין די בלב
טוב מטבעו, אלא חייבת גם להיות הבחנה תבונית בין הנאצל והשפל, בין מה שמרומם את
הנפש מהעפר ובין מה שמשפילה לתוכו. כי אדם שהוא נוטה מטבעו לטוב לב ולחסידות, הוא ביקר, אך ולא יבין בשכל בהיר, אלא ונמשל על ידי דחפי מזגו, אין
למעשיו הטובים ערך מוסרי גדול, כי הם נובעים מתוך אינסטינקט ולא מתוך בחירה חפשית,
אלא כבהמות נדמו.
ואש המזבח תוקד בו, אמרנו, מבקש לשמר את אש אהבת ה' בלב; הפסוק השני ואש על המזבח תוקד בו
מתיחס לרוח החכמה והתבונה, האור אשר ה' עצמו הציתו, החייב לעמוד על המזבח במעמד עליון ממעל ללב,
כדי להאיר לאדם, למען ידע איזוהי הדרך הנכונה; וכמובן חשוב שאש התבונה לא תכבה, כי רק בעזרתה יתכנו
מעשים טובים רצויים אצל ה' באמת.
ואמנם בדרך כלל די יהיה לאדם בלב טוב
ובשכל בריא. אבל אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, לא נהיה נאמנים לייעודנו, אם לא
יצטרף אצלנו יסוד שלישי, זה הקרוי בלשון הכתוב אש תמיד. והלא לב ושכל של בשר ודם אין הולם אותם
הכינוי "תמיד" …
הלב, ואפילו ניטעו בו מלידה הנטיות
האציליות ביותר, אי אפשר שלא יצמחו בו גם תאוות וחשקים לתענוגות חושניים גסים.
והשכל מצדו איננו מחוסן בפני מושגים מוטעים ובפני משגים. אלה אם כן לא יהיו
"תמיד" בבחינת "אש" מאיר את הדרך הנכונה. לכן נתן לנו הא·להים
את תורתו הקדושה, ועליה נאמר אש תמיד תוקד
על המזבח לא תכבה אש התורה על מזבח הלב היהודי, כי בחומה
ובאורה לא תכבה ולא תתקרר החסידות האמיתית לעולם.
בטרם נוסיף ונשוחח מעניני הפסח במוסר
והשקפה, נדון כמנהגנו בכל שנה בדבר הלכה.
. . .
בפרשת בא קראנו: והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?
ואמרתם: זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת
בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו. לכאורה מיותרות המלים ואת בתינו הציל,
אחרי שכבר נאמר אשר פסח על בתי בני ישראל. אבל באמת טמון בהן רעיון. חג הפסח עם כל חוקיו ומשפטיו בא
להזכיר לנו גאולת עם ישראל שהיתה לפני אלפי שנים. אבל מה העבודה הזאת לכם? איזו משמעות יש לה עוד
כעת, בימיכם אתם? כי מה שאירע בימי קדם קדמונים שקע מזמן בתהום הנשיה; ואילו מה
שאנחנו עושים היום, הלא צריך שיהיה לו איזה יחס ושייכות לנסיבות חיינו כיום? הלא
זוהי המגמה בכל מצוה שאנחנו עושים, שהיא תאיר את רוחנו ובכך תזכך את השקפותינו,
לכן מה העבודה הזאת לכם, איזה מוסר השכל מבקש הטכס הדתי הזה ללמד אותנו? והתשובה לשאלה
זו תהיה: אמנם אמת שחג הפסח עם כל מצוותיו מזכיר אירוע שהיה בימי קדם קדומים ביותר
- אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את
מצרים, כאשר מתו המצרים במגפה, ניצלו בתי בני
ישראל; אבל הנה כעין אותו נס, שבני ישראל ניצלים באורח פלא מחורבן הפוקד את סביבתם
הנכרית, קורה גם בימינו. ואת בתינו הציל, רק השגחת ה' עלינו היא המצילה אותנו מכליה. זוהי נקודת ההשקפה
שעליה מבקש להעמידנו חג הפסח עם מצוותיו: שהקדוש ברוך הוא לבדו מצילנו.
במכילתא נאמר על פסוקנו והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?: בשורה רעה נתבשרו
ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח,
שהילדים לא יבינו משמעות מנהגי אבותיהם. ויש
אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שהן עתידין לראות בנים ובני בנים להם - ואם זאת "בשורה טובה", צריך לפרש כמובן שהבנים
ישאלו לא מתוך בורות כי אם מתוך אותה חקרנות שבאמונה, האופיינית לישראל. כדי לעמוד
על משמעות השאלות ההגיוניות הללו, ניזכר במאמר הגמרא ביומא (ס"ט) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. ה'עטרה' שהחזירה אסיפת החכמים הנערצת ההיא היתה של שבח והלל
לה'. אתא משה אמר הא·ל הגדול הגיבור והנורא. אתא ירמיה אמר 'נכרים מרקדים בהיכלו! איה נוראותיו?'
לא אמר "נורא". אתא דניאל אמר 'נכרים משתעבדים בבניו! איה גבורותיו?' לא
אמר "גבור". אתו אינהו ואמרו 'אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכבש את כעסו
ונותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו של הקב"ה שאלמלא מוראו האיך אומה אחת
יכולה להתקיים בין האומות', הצלה ושמירה יום אחר
יום בנסי נסים, אין לה שום הסבר אם לא הא·ל הנורא הפועל אותה.
וכשאומרת התורה הקדושה והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?, היא מתכוונת שילדי ישראל ישאלו בחכמה ובהגיון. הם יודעים היטב
שהפסח מזכיר את האותות והמופתים הגדולים שעשה ה' להציל את עמו ישראל מאבדן וכליה
ולעשותו לו לעם כהניו - אבל למה זה מעניין עכשיו? לכם, מה העבודה הזאת? במה נבחר
הנס ההוא מהעבר הרחוק, כשהיו וישנם כל כך הרבה נסים קרובים אלינו יותר; שכן מי אם
לא 'שומר ישראל' הגיענו עד הזמן הזה - כי הלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
אולי עוד יותר אויבים משהיו לנו במצרים, והקב"ה
מצילנו מידם. לכן אומרת המכילתא: בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שהן עתידין לראות
בנים ובני בנים להם המקשים קושיות של
מאמינים בני מאמינים.
וילדים כאלה מאמינים וחכמים זכאים גם
לתשובה משביעת רצון. ואמרתם: זבח פסח הוא
לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, מי הציל? מובן מאליו נראה: ה'. אבל זאת, אמרנו, כבר יודעים
הילדים השואלים, שה' הוא המציל את ישראל בכל עת מיד צריו. אלא כאן מדובר על הזכות
שעמדה לאבותינו, עד שהיו ראויים להיגאל באותות ובמופתים. כי כבר בעשור לחודש ניסן,
עוד בטרם תגיע ישועת א·להים, כשעדיין היו ישראל עבדים מדוכאים ומתייראים לפני
המצרים האכזריים ובכל זאת העזו למשוך להם איש
שה לבית אבות. המצרים, כידוע, היו עובדים לטלה. כשהם
ראו שכל בעל בית בישראל מכין לו שה לבית
אבות, הם שאלו: 'מה זו עושין'? והנה השיב להם
כל אחד מישראל: 'זבח פסח הוא לה' שיוציא אותנו לחירות'. בכך הראו בני ישראל עצמת
בטחונם בה', במוסרם נפשם על קיום מצותו: הן ישחטו אלהי מצרים לעיניהם ולא יסקלום?
והנה אמונה זו ומסירות נפש זו הן אשר יישרו את המסילה לגאולה. וברוח זו על ההורים
להסביר לילדיהם: 'אתם שואלים מה העבודה
הזאת לכם, למה להזכיר בטורח גדול את העבר הרחוק,
כשגם ההווה מודיע בכל יום בקול גדול, שאך ורק השגחת הבורא מבטיחה את המשך קיומנו,
שבלעדיה לא אפשר היה להבין כלל האיך אומה
אחת יכולה להתקיים?' ובכן, התשובה אשר תאמרו להם תהיה 'זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל. עלינו לזכור את הזכות שעמדה לאבותינו: שהם הכינו את קרבן הפסח
בהיותם עדיין עבדים, וכל כך הם בטחו בה' אשר
פסח על בתי ישראל, כאילו כבר התרחש הנס הגדול וכאילו הם
כבר בני חורין וזבח הפסח הזה, הקרבן הזה הכרוך במסירות נפש - הוא שהיה בעזרנו ואת בתינו הציל.'
וזהו הלקח הגדול שמבקש חג הפסח ללמד אותנו: יהיו הזמנים כאשר יהיו, בל נתרשל
במצוות ה', אלא נעשה אותן תמיד בבטחון מלא על עזרת ה' ובאהבה זכה וטהורה לתורה
הקדושה, כי רק הבטחון החזק בה' הוא הזכות הגדולה הנותנת לעם ישראל החלש את כח ההישרדות והקיום
הנצחי.
הוי המן עמים רבים! קורא הנביא ישעיהו, כהמות
ימים יהמיון ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון.
מעיר על דברים אלה המדרש: ישראל נמשלו
כחול הים - שנאמר והיה מספר בני
ישראל כחול הים - ונמשלו האומות
לים - שנאמר כהמות ימים יהמיון ואכן נוהגים האומות העוינות כלפי ישראל כים נגרש כלפי חופו: והם מתיעצים על ישראל והקב"ה מתיש גבורתם. מה הים
- הגל הראשון אומר עכשיו אני עולה ומציף ככל העולם - וכיון שבא לחול הוא כורע
ומשתבר. כי הא·להים שם חול גבול לים, ועל
גרגיריו הזעירים משתברת כל שחצנותם ורברבנותם של המים האדירים הזידונים. ואין הגל השני לומד מן הראשון, אלא גם הוא מנסה להציף את העולם, וגם הוא נכשל. כך פרעה נתגאה והפילו הקב"ה וכן עמלק וכן סיחון
ועוג ובלעם ובלק ואין אחד מהם למד מחברו,
וכן יאבדו כל אויבי ה' ועמו. היה להם ללמוד מההיסטוריה, שאין סיכוי לכל מזימותיהם
והתנכלויותיהם, לפי שהשליחות שה' הטיל על ישראל לא הסתיימה וגם אינה עתידה להסתיים.
חכמינו ז"ל ביטאו זאת בלשון חידותם
ככה: חד מאתניס אתא לירושלים אשכח חד
מדוכא מסלקא נסביה ואובליה גבי חייטא, אמר לו חייט לי הדין מדוכא תבירא - אפיק ליה
איהו מלא קומצא חלא - אמר ליה שזור לי חוטין ואנא חייט ליה. מה רצונם בסיפור זה של המכתש השבור והצעת החייט המשונה לשזור
חוטים מחול כדי לתפור בם את המדוך? לפי דרכנו מובן, שהאתונאי רצה להקניט את ישראל
שהם נגזרו להם, אבד סברם ובטל סיכוים; כמדוך הזה שהיה שימושי בשעתו, כך גם ישראל
היתה להם שליחות מעם הבורא - להוריד לעולם את אוצרות הרוח הגנוזים בתורה, בנביאים
ובכתובים, אשר אין כמוהם בספרות העולם כולו לעידון המנהגים, להארת הרוח ולהשגת חיי
האושר הנצחיים, ועל יסודם ביקשו חכמי הגויים לכונן את המוסר הציבורי ומשטר האומות
הנאורות. אך עם כל אלה, רמז אותו קנטרנן, לא היה עם ישראל כי אם כלי שההשגחה
העליונה מצאתהו מתאים להשגת מטרתו: בהיותם 'עם קשה עורף' הם היו מדוכה טובה לכתוש
בה עד דק את מיטב התבלינים והבשמים, לטובת האנושות כולה, אשר ישמשו לה אלה כתרופה
מקרוביוטית. אבל אחרי שהשיגה ההשגחה הא·להית את מבוקשה, אחרי שכבר התפרסמו אמיתות
הדת שנתגלו לישראל בין כל האומות, שוב אין עוד צורך וחפץ בישראל, ולכן הם הושלכו
עם חרבן ירושלים כמדוכה שבורה לאשפה. הראה האורח לחייט את השברים, העשויים חומר
טוב, חזק וקשיח, לפנים הם היו כלי אחד שלם ששימש לתכלית מועילה, אבל עכשיו אין בהם
עוד כל ערך, ולכן הם נזרקו לאשפה. נסה אם תוכל לתפור את החתיכות בחוטים! כך בדיוק
אך איוולת היא אמונתכם שחלקיו המנופצים של השבט הישראלי יתאחו אי פעם מחדש ויהיו
לעם אחד שלם!
אבל ידע היהודי המאמין הפיקח מה ישיב
לאותו אפיקורוס. אתה בא לי עם משל? אמר ליוני - אבל המשל שלך אינו דומה לנמשל,
ולכן גם מסקנתך אינה תקפה לגבי הנמשל. החלקים המפוזרים והמנופצים של עם ישראל חיים
גם כל אחד בפני עצמו רק בגלל הייעוד הנצחי שנתן הא·להים לכל העם ביחד. נסה נא אם
תוכל לטוות חוטים מגרגיגרי חול! הלא תותר מראש על הנסיון, כי שום כח ושום תחבולה
לא יטוו חול לחוטים! והנה אתה רואה ישראל מפוזרים בכל ארבע כנפות הארץ כגרגרי חול
בזוקים, וכל רוחות מזרח ומערב אינם מצליחים לנתק את החוטים הבלתי-נראים המאגדים את
כולם להיות עם אחד בכל פזרונם. התמצא תבונה אנושית הסבר איך אין השאריות הזעירות
של עם ישראל המגולגלות לכל פינות תבל נטמעות ונבלעות כהרף עין בהמון העמים? היש לך
לשאלה זו תשובה, לבד מידו החזקה של הא·להים שהוציאה לפנים את ישראל ממצרים, שהיא
גם המחזיקה ביחד את נדחי ישראל עד היום הזה - בגלל ייעודו של עם ישראל שישאר בתקפו
על עולם.
בהגיגים אלה נתקדם לעבר חג הפסח - שיתחזקו
ויתרעננו בנו מחדש האמונה בה' והבטחון בהשגחתו - למען יתקיימו דברי הנביא: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
אמן ואמן.
> הקטע
הבא כתב המחבר ז"ל עצמו בלשון הקודש :<
ובהנ"ל יש לפרש: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. יש מדקדקים דהל"ל מורשה לקהלת יעקב? ולפי הנ"ל
הכונה הוא כי התורה היא המחזקת יחד כל נדחי ישראל בארבע כנפות הארץ שהוא באמת פלא
גדול כי אף שהם מפוזרים לרסיסים קטנים מ"מ בעת אשר יבוא איש ישראלי מקצה הארץ
אל קצהו ושם ימצא איש יהודי מיד יקרבו איש אל אחיו כמו קרובים, אשר אין כן בשאר
האומות. והנה "מורשה" הוא מלשון הפעיל וזה החילוק הוא בין ירושה ובין
מורשה. כי "ירושה" מורה על קבלת הירושה אבל "מורשה" הוראתה על
נתינת הירושה - וז"ש תורה צוה לנו
משה - זאת התורה היא מורשה לנו קהלת יעקב
כלומר שמתנת ומחזקת כל נדחי ישראל אל קהלת יעקב - וקהלת יעקב עומד ביחס הפעיל כמו
ותרגומו: Die Torah vererbt uns die Zusammengehörigkeit
und Einigkeit Jakobs. "קהלת יעקב" נשוא המאמר.