המשפחה: דגניים .........................Gramineae
הסוג: קנה ..................................Phragmites
המין: קנה מצוי..........P. australis (Cav.) Trin
בערבית - קצב /קוציבה
מפתח כללי-
ראה מפתח מפורט לתולדות הצמח ומוצריו
ראה מפתח מפורט לקנה ברפואה ופולקלור
למה זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות ?
מה התנאים הסביבתים שמעודדים את התפתחותו?
מפתח מפורט לתולדות הצמח ומוצריו –
מפתח מפורט לקנה ברפואה ופולקלור -
כשפי הרומאים לריפוי שברים
הקנה המופיעה בחלום : אנגלי
בשפה העברית
הקנה, עבקנה וסוף דומים ונביאם כמקשה אחת כל הנאמר על אחד מהם בפרק זה יפה למשנהו.
הקנה המצוי הוא צמח רב-שנתי שגובהו 4.2 מ'. הוא גדל בגדות נחלים, בשולי מעיינות, בביצות, במקווי מים, במלחות ולאורך תעלות ביוב פתוחות, בכל חלקי הארץ. שורשו הוא קנה-שורש מסתעף, זוחל על-פני הקרקע בכיוון הלחות והמים. גבעוליו הם קנים זקופים וגבוהים, חזקים וגמישים, כמעט ואינם מסתעפים. עליו ערוכים לאורך הקנה בשני טורים, אך לפעמים נוטים העלים בחצי העליון לצד אחד ומשווים לצמח מראה של דגל. טרפי העלים נצבים לקנה. בסיס הטרף צר, עם כתם לבן קטן. הפריחה בחודשים מאי-דצמבר. הפרחים נשאים על שיבוליות הערוכות בתפרחת דמוית מכבד גדול. היא נראית כמברשת שעירה המתבדרת ברוח בראשי הקנים, בניגוד לתפרחת העבקנה המתכנסת בתום הפריחה. הזרעים נפוצים ברוח ומסוגלים לנבוט במקומות לחים ובתחום מליחויות רחב.
מימין: עונת הפריחה
משמאל: עונת הצמיחה
מקור השם קנה הוא במקרא ובספרות חז"ל, והוא ביטוי לעמוד חלול, או גבעול גבוה בצמחי משפחת הדגניים, הנושא את העלים והפרחים. באכדית הוא נקרא בשם "קנו" (qanu), באוגריתית - "קן". בשומרית - "גן" (gen). בארמית - "קניא" ובערבית "קנא", מקור השם המדעי Phragmites הוא במלה היוונית Phragmos המבטאת מחיצה או גדר. שם זה נובע כנראה מהשימוש הקדום שנעשה בקנים לבניית גדרות או מחיצות.
הקנה זכה לתאור רב במקרא ובספרות חז"ל. ציון לבית גידולו של הקנה אנו מוצאים בישעיהו "והאזניחו נהרות, דללו וחרבו יארי מצור קנה וסוף קמלו" (י"ט, ו'). הבהמה הרועה באפיק הנחל מוצאת מסתור בקנים : "תחת צאלים ישכב בסתר קנה ובצה" (איוב מ', כ"א). וגם חית הארץ המוצאת לה מסתור בקנים מכונה בשם : "חית קנה" (תהלים ס"ח, ל"א).
תנודתו של הקנה במשב הרוח, באה לידי ביטוי בפסוק : "והכה ה' את-ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א' : י"ד, ט"ו).
מהקנים הכינו משענות : "וידעו כל-יושבי מצרים כי אני ה', יען היותם משענת קנה לבית ישראל" (יחזקאל כ"ט, ו'). משענת קנה, למרות שגבעולה קשה וקשיח היא חלולה מבפנים, מתפצלת על נקלה ונשברת. כך שאין לסמוך עליה כמשענת, מה גם שקצוותיה החדים יכולים להנעץ ביד ולפצעה : "הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה על-מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך-מצרים לכל-הבטחים עליו" (ישעיהו ל"ו, ו').
על שם צורת הקנה החלול, נקראת עצם הזרוע החלולה - קנה : "אם-הניפותי על-יתום ידי כי-אראה בשער עזרתי. כתפי משכמה תפול ואזרעי מקנה תשבר" (איוב ל"א, כ"א-כ"ב).
כלים ומתקנים
שהיו בנויים בדמות קנה, זכו שתתווסף
להם המלה קנה. דוגמת מנורת המשכן : "וששה
קנים יצאים מצדיה שלושה קני מנורה
מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצדה
השני" (שמות ל"ז, י"ח). המוט
שכפות המאזנים תלויות בו מזה ומזה
נקרא בשם "קנה המאזניים" : "הזלים
זהב מכיס וכסף בקנה ישקלו" (ישעיהו
מ"ו, ו'). הקנה שימש ככלי מידה
והמושג "קנה מידה" המשרת אותנו
היום נלקח מאותו מוט (בערך בן שש אמות)
ששימש בימי-קדם למדידה : "והנה חומה
מחוץ לבית סביב סביב וביד האיש "קנה
המדה" שש-אמות באמה וטפח (יחזקאל מ',
ה').
ספרות חז"ל גם היא עשירה בתיאורים ובשימושים הקשורים לקנה. תפוצתו הרבה של הקנה וזמינותו הפכוהו לחומר גלם תעשייה הביתית של אבותינו. אבותינו הכינו ממנו מחצלאות : מחצלת של קנים ושל חלף טהורה" (כלים י"ז, י"ז).
וכן אנו מוצאים :
"מחצלת שעשה לה קנים לאורכה" (כלים
י"ז, כ"ז). קנים שימשו כמחיצה או
גדר בשדות המזרע ובתחומי הבתים : "מחיצת
הקנים, אם אין בין קנה לחברו ג' טפחים"
(כלאים ד', ד'). "בין כך ובין כך לא
מכר לו את מחיצת הקנים שהיא בית רובע"
(בבא בתרא ד', ח'). "מקיפים בקנים" (עירובין
א', י').
הקנה שימש למדידה : "נפל לבור ועלה ומדדו בקנה" (עבודה זרה ד', י'). "פשט … רגלו או קנה לבור לידע אם יש בו מים" (מכשירין ה', ה'). מהקנים הכינו שפופרות ובתי קיבול למים ונוזלים : "וקנה של עני שיש בו בית קבול מים" (כלים י"ז, ט"ז). "שפופרת הקנה שחתכה לקבלה" (כלים י"ז, י"ז).
קנים שימשו להרחקת קיני צרעות וקיני ציפורים : "התיז את הצרעה בקנה" (עבודה זרה ד', י'). "קן…שבאשרה יתיז בקנה" (מעילה ג', ח'). קנה מפוצל ומושחז שימש כסכין או מתקן שחיטה : "השוחט במגל יד, בצור ובקנה" (חולין א', ב').
מהקנה התקינו קולמוסים
לכתיבה : "קנה כדי לעשות קולמוס"
(שבת ח', ה').
קנה בלטינית - Calamus ומכאן בא השם קולמוס למכשיר הכתיבה וכן בתוספתא : "וכותבין בקנה" (שבת ט', י').
את הגפן השעינו על מתקן שהיה עשוי קנים : "אפופיירות שעשה לה קנים מלמטן למעלה לחיזוק" (כלים י"ז, ג'). מגדלי הדבורים עשו מן הקנים כוורות "כוורת הקש כוורת הקנים" (אהלות ח', א').
הקנה שמש גם כחומר בנייה בעיקר בבתי הלבנים שבשפלה ובבקעה. כחומר קירוי לגגות וכסוכת צל: "זה שהוא בונה צריך שישה דברים : מים ועפר ועצים ואבנים וקנים וברזל. ואם תאמר עשיר הוא ואינו צריך לקנים הרי הוא צריך לקני המדה" ובראשית רבה פ"א).
החליל של בית
המקדש היה עשוי קנים : "חליל שבמקדש
של קנה היה מימות משה היה. פעם אחת
ציפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות
שהיה, נטלו ציפויו וחזר קולו להיות
ערב" (תוספתא, ערכין פ"ב, ג').
מן הדברים האמורים לעיל אנו למדים כי אבותינו עשו שימוש רב בקנה. לא ייפלא שהם הכירו היטב את הצמח ותכונותיו, את מבנהו, תנאי-חייו ובית גידולו. המשנה מספרת ש"סימן לנחלים קנים" (תוספתא, שביעית ז', ל"ב).
הם ידעו שהקנה חלול : "ועשרים ושמנה קנים כחצי קנה חלול" (מנחות י"א, ו'). שהוא רך : "לעולם יהא אדם רך כקנה" (תענית כ', ע"א). שהוא מלא במוהל : "שעורן מלא מיצה שנייה של קנה" (כלים ט', ח'). שהקנה עשוי פרקים פרקים ובין פרק לפרק יש ככי - חומר ספוגי ורך : "שפופרת הקנה שחתכה... עד שיוציא את כל הככי" (כלים י"ז, י"ז). ושהגבעול עוטה קליפה דקה הקרויה : "קרומית של קנה" (פסיקתא פ"ז, ע"א). בעבר היו מרכזים אחדים לתעשיית מחצלאות ומוצרי קנים. ביניהם עמק החולה, בטיחה, בית-שאן, צער ושאר הביצות שבעמק הירדן, באזור השרון והשפלה אנו פוגשים את כבארה ונעמן. הספרות התלמודית מדברת על "מחצלות אושה". משמע שביצת עכו הצמיחה חישות קנים בשפע. גם סופרי העמים מזכירים את עשית המחצלות הארצישראלית. אסטרבון בדברו על בקעת הירדן מזכיר את תוצרת הגמא. הגיאוגרף הערבי אבו אל פדה קורא לימת החולה בשם ימת בניס (על שם קרבתה לעיר זו) ולדבריו "בה שפע קנים וגמא אשר מהם קולעים חבלים ומחצלות".
הספרות התלמודית הותירה לנו גם עדויות על חייהם של "הקוטלים" (קוצצי הקנים) באגמי-מים. המנהג להצית אור באגם לאחר הקטיל היה רווח גם בימי קדם שכן מצינו : "המצית את האור בחישת קנים" (ירושלמי, שבת ז', י'). "הצית את האור באגם" (עבודה זרה ל"ח). או על טיבם של הקנים היבשים המפריעים את עבודת הקטיל החדש "אין מטילין את הקנים בחישת הקנים" (תוספתא, שבת ג', י"ט).
תיאופרסטוס כותב על הקנה : "הקנה הוא הנפוץ ביותר בין מיני הקנה הגדלים בסבכים שליד הנחלים. הקנה עשוי מחומר חזק. הוא מצמיח גבעולים חדשים לאחר שחותכים או שורפים אותו, השורש עשוי קשרים מרובים". ופליניוס מספר ; "עמי המזרח עושים את מלחמותיהם בעזרת הקנה. הם מחזקים בו את חודי חיציהם ומכניפים את המות בנוצות שהם מכניסים לקנה, כמחצית האנושות מזויינת בקנה. לפנים היו מתקינים ממנו חלילים". קולומלה מוסר לנו "הוראות גידול" : "רצוי לשתול קנה בקרקע עדורה עמוקה ותחוחה. הוא מצליח בכל מקום, אך טוב לשתלו בעמק, ובשדות לחים. שותלים קנה-שורש יחור-גבעול או אף את כל הגבעול". "העורנים" הערביים תושבי ימת החולה התפרנסו בכבוד מתעשית מחצלות וחבלים מגמא, פפירוס, קנה מצוי וסוף מצוי אותם "קטלו" בביצות החולה הנרחבות,
יש
לציין, שאפילו הישוב העברי החדש לא פסח על מלאכת קליעת
המחצלות. ר' ישראל אשכנזי, מראשוני
המתישבים ביסוד המעלה, היה היהודי
הראשון בעת החדשה שהשתמש בסוף ובגמא
לבנין צריפים. על דבר בנית הצריפים
הראשונים מספר לנו דוד 
שוב
בספרו "יסוד המעלה" : "קרוב
לשנתיים ימים התענו המשפחות ורישיון
לבנין אין וגם קושאנים אין עוד וכבר
קצו המתישבים בחייהם. באחד הימים קם ר'
ישראל אשכנזי ואמר : אלכה נא ואראה
איפה גרים שכננו הבדווים היושבים על
מישור החולה מצפון לימה של חולה ובמה
הם עוסקים. הלך ר' ישראל אשכנזי ומצא
אותם יושבים באהלים עשויים מקני סוף
וגמא. התבונן ר' ישראל למעשה ידיהם
ולמד את המלאכה. ביקש מאת הבדווים כי
יראוהו את המקום אשר שם הקנה והסוף,
והבטיחו לו לשלוח עמו אדם להראותו את
הדרך ואמרו לו כי גם הוא יכול לקחת מן
החומר הזה כרצונו.
וחוכר הדגים של אגם החולה היה יהודי אחד מצפת, ר' הירש ליב מוהילובר שמו, והיתה לו סירה על האגם להוביל בה הדגים, ועל דגל הסירה היה כתוב מצד אחד "יסוד המעלה", ומצד שני "מי מרום". נתן להם ר' הירש ליב לישראל ולר' פישל ובניו את הסירה לעבור את האגם ולהביא את הקנה והסוף. הלכו האנשים בסירה ובאו לביצת החולה וגם את הבדווי לקחו עמם, להראותו את הדרך. קצרו גמא וחטבו קנים ועשו מהם אלומות אלומות. סחבו את האלומות בתוך הביצה עד לשפת האגם שם חברו את האלומות זו לזו עד שנעשו כמו רפסודה אחת, קשרו את הרפסודה אל הסירה והשיטו אותה על פני ים החולה עד שהביאו את הקנים ואת הגמא אצל המושבה".
הקנה משמש היום בענף הבניה בעיקר במגזר הערבי. בכפרי בקעת הירדן הסמוכים למחולה, במחנות הפליטים הסמוכים ליריחו ובכפרי נחל תרצה. אצל האחרונים שרדה עד היום גם תעשיה של כלי מקלעת מעבקנה, סלים וסלסלות. תעשיה זו מרוכזת היום סמוך לעין ביידאן, על אם הדרך שכם-חמרה.
קאטו מצביע על מנהג עממי רומי קדום הנהוג בשעה שילדים עוללים שוברים את הזרוע או הרגל, לדבריו מפצלים קנה לפצלות ומניחים אותם על השבר ומלווים את פעולת החבישה במלות הכישוף:
הואט האנאט הואט
אסתא, פיסטא, ציסטא
דומיאבו דאמנאוסטרא.
אח"כ נוטלים שלושה קנים שגדלו סמוך לנהר זורם ומעבירים אותם אחד אחד לאורך פיו של עולל, ובסיום הטקס זורקים את הקנים אל הנהר כך שהזרם יסחוף אותם ממך והלאה ועתיד המנהג המכושף לרפא, את הילד.
שבטי הטטרים היו שותים מים זורמים ממקורות מים לא לפני שראו בעיניהם קנים הסמוכים למקור המים, לדאבוננו, היום עולים חישות קנים גם לאורך נחלים המזוהמים במי ביוב.
באוקראינה רווחת האמונה כי הקנה הוא משכנו של השטן, האמונה מבוססת על אגדה הנפוצה בין הכפריים ומעשה שהיה הם מספרים, כך היה :
יום אחד פוגש
השטן את "אדוננו ישו המשיח"
כשהוא נושא על גבו שקים מלאי כוסמת
ושבולת שועל והוא בדרכו לפזרם בין
עניי הכפרים, כרע השטן לפני ישו התחנן
ובקש שיחלק גם לו כוסמת ושבולת שועל,
שהרי הוא היה בין אלה שסייעו לרבון
העולם לבנות את עולמו, ומאז ועד היום
לא דרש מריבון העולם תמורה לעצמו.
נתרצה המשיח והרעיף על השטן מנה
הגונה של כוסמת ושבולת שועל. השטן
הנרגש מהמחווה שכח כהרגלו להודות
למיטיבו ישו. נשא רגליו בדילוגי שמחה
ובניתורי שעיר. פגש בו מיודענו הזאב
ושאל אותו על מה אדוני מקפץ ומדלג
משמחה. שאלה זו הביכה מעט את השטן
שכמעט והשיב לזאב שאלקים נתן לי
שבולת שועל וכוסמת, אלא שברגע האחרון
ענה "אני מדלג ומקפץ בגלל שלאלקים
נתן לי קנה וזרעים של דרדר" ולמן
אותו יום אומרים על השטן שהוא לעולם
אינו מכיר טובה לאנשים שעשו עמדו חסד
ותמיד הוא רוקם בדמיונו ובודה מלבו
שאלקים נתן לו קנה וזרעים של דרדר.
האנגלים מאמינים כי הרואה קנים בחלומו אות הוא כי עתידה להפגע ידידותו הקרובה לחבריו הקרובים.
מאימרות חז"ל אנו למדים שהישוב העברי בימים ההם לא היה מרוחק מאזורי ביצות ומקווה מים. ביטוי לכך אנו מוצאים באמרה הבאה : "הנכנס לאגם נעשה ראש ישיבה, ליער נעשה ראש לבני כלה" (ברכות נ"ז). הדברים אמורים בחלום : מי שנכנס בחלומו לאגם כלומר לחישה של קנים סימן הוא לו שיעשה ראש ישיבה ; ואילו החולם שנכנס ליער, שהוא גדול מאגם, סימן הוא לו שיעשה ראש לבני כלה. כלומר, לתלמידים הגדולים שמתאספים לשמוע את הדרשה לפני החג.
קטילת קנים באגמים שמשה כעין שם נרדף לעם הארץ ובור דאורייתא. על בעל בעמיו אומרים "אינו קוטל קנים", כלומר שהוא אינו נמנה עם פשוטי העם.
הצמח טבע את חותמו בהתפתחות הלשון ורישומו ניכר בכמה תחומים : על מי שפוטר אותך בתשובה קלושה אומרים "דחה אותך בקנה". ועל מי שממלא את מבוקשך בקלות אומרים : "הושיט לך בקנה". "כל מה שעמלתי שבע שנים - בא זה והושיטו לי בקנה" (בראשית רבה, כ'). על מי שבולע פירורי מזון שלא בדרך הנכונה אומרים : "הקדים קנה לושט" : "אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה" (תענית ה'). ועל מי שקונה לו אחיזה או משתקע ומתבסס במקום אומרים : "נעץ קנה במקום". על אנשים המשלימים זה את זה ומתאימים זה לזה אומרים : "עלו בקנה אחד". על אדם נוח וותרן לבריות, עני וצנוע, אומרים : "רך כקנה" : "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". (תענית כ'). על מי שאי-אפשר לסמוך ואין כל ממש בעזרתו אומרים : "משענת קנה רצוץ". עם ישראל המתנודד מרוב מכותיו, נמשל לקנה שהרוחות מניעות אותו לכל עבר : "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע. אחיה השילוני קיללן בקנה : אמר להם לישראל : כאשר ינוד הקנה. מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז : "כארזים עלי מים" כיוון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים. תנו רבנן לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (תענית כ', ע"א).
למה זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות ?
"מעשה שבא ר'
אלעזר בן ר' שמעון ממגדל גדור מבית
רבו. והיה רוכב על החמור ומטייל על-שפת
הנהר. ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו
רחבה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן
לו אדם אחד שהוא מכוער ביותר (יש
אומרים שהיה זה אליהו הנביא שבא
לנסותו) אמר לו : שלום עליך רבי ולא
החזיר לו. אמר לו ר' (ר' אלעזר) ריקה!
כמה מכוער אתה! שמא כל בני עירך
מכוערים כמותך! אמר לו (האיש) : אני
יודע. אלא לך לאומן שעשני ואמור לו:
כמה מכוער כלי זה שעשיתה. כיוון שידע
בעצמו שחטא, ירד 
מן
החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו : נעניתי
לך! מחול לי, אמר לו : איני מוחל לך עד
שתלך לאומן שעשני, ואמור לו : כמה
מכוער כלי זה שעשיתה, היה מטייל אחריו
עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו
והיו אומרים לו : שלום עליך רבי רבי!
מורי מורי! אמר להם (אותו האיש) : למי
אתם קוראים רבי רבי! אמרו לו : לזה
שמטייל אחריך, אמר להם : אם זה רבי, אל
ירבו כמותו בישראל! אמר לו : מפני מה ?
אמר להם כך וכך עשה לי. אמרו לו : אף על
פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.
אמר להם : בשבילכם הריני מוחל לו
ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד
נכנס ר' אלעזר בן ר' שמעון לבית המדרש -
ודרש : לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא
קשה כארז" (תענית כ', א'). ולפיכך זכה
קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר
תורה, תפילין ומזוזות.
הקנה נתקדש על הנוצרים למן אותו יום בו צלבו את המשיח "וישרגו קוצים ויעשו עטרת וישימו על-ראשו וקנה בימינו ויקחו את הקנה ויכהו על ראשו" (מתי כ"ז, כ"ח-כ"ט).
תושבי הכפר טובאס אוספים את התפרחות הצעירות הבוקעות מהדגל, קוצרים אותן במגל ומכינים מהן מטאטאים עדינים. תפרחות העבקנה אינן מתאימות לצורך זה מאחר והן מתפוררות בקלות. המטאטא באזור זה הוא סחורה עוברת לסוחר.
את בתי המגורים ומכלאות הבקר והצאן ביריחו ובכפרי בקעת הירדן מקרים היום בקנה ועליו פורשים יריעות ניילון ומורחים עליהן שכבה עבה של טין. בכפר מזרעת א שרקייה שבשומרון שמענו שמרתיחים את גבעוליו הצעירים של הקנה ומכינים ממנו משרה לטיפול בסוכרת.
הקנה, עבקנה וסוף דומים ונביאם כמקשה אחת כל הנאמר על אחד מהם בפרק זה יפה למשנהו.
חישות עבקנה שאחזה בהם האש, מתכלות בנקל ומה ששורד מהן זה שורשים מפותלים וסבוכים מרהיבים ביופים. למי שנתברך בדמיון שופע, יבחין בהם מיני צורות של חיות, אנשים, דמויות ויצורים מעולם אחר. יש מי שנוטלים שורשים אלה ובעזרת גילוף מעצבים ומחזקים בהם את קווי הדמיון. ויש מי שמותירים אותם סתם כך, יפים כמות שהם או עוטפים אותם בשכבה דקה של לקה מבריקה. יודעי דבר נוהגים ללקט את שורשי העבקנה ללא כל מאמץ במניפות הסחף בנחלים לחוף ים המלח. מי השטפונות בנחלי מדבר יהודה שוצפים ועוקרים את העבקנה על שורשיו, וסוחפים אותם אל ים המלח. בדרך סחיפתם מתעצבים השורשים בידי הטבע. הם מוחלקים וגם זוכים לטבילה בים המלוח, המוסיף להם גוון וצורה מיוחדים במינם.
המטייל בנחל תרצה (ואדי פרעה) שבשומרון, אינו פוסח על חניון המסעדה הממוקם בעיקול דרך בואכה שכם, וטובל בשפע מים וירק, סמוך אליו אתה פוגש פלחים העוסקים במלאכת קליעת סלים מפצלות עבקנה, ועל כך פרנסתם.
תחילה קוטלים את הקנים ב"מנג'ל, או "מחטב" (מגל, או מחטבה) בעודם ירוקים. מסירים מהם את העלים ומפצלים אותם באמצעות סכין לי6 עד 8 פצלות אורך.
אורך הפצלות וכמותם נקבעים בהתאםלגודל הסל המיועד. סלי ביכורים קטנים, המשמשים את הילדים בטקסי הבאת ביכורים, יהיו בנויים מ7- פצלות וסלים גדולים ועמוקים במיוחד יהיו בנויים מ- 30-40 פצלות.
הסל מסתיים
בידית מקושתת. לפיכך, כשבונים את
שושנת פצלות השתי, יש לשלב בתוכה זוג
פצלות ארוכות במיוחד, כפולות בגודלן
מיתר הפצלות. את השושנה נבנה בצורה
כזו שנניח את הפצלות אחת על השניה.
נתחיל בזוג פצלות ארוכות היוצרות את 
הידיות
לסל. נניח עליהם פצלה ראשונה כצלב וכך
נמשיך עד לסיום השושנה.
נתחיל לקלוע פצלות ערב ממרכז השושנה והחוצה. פצלות אלו חייבות להיות דקות ועדינות, כדי שהן תקפנה בעיגול את השושנה, עלינו לסובב אותן סיבוב אחד סביב עצמן, כל אימת שהן עוברות מעל, או מתחת לפצלות. הקליעה תתבצע פעם אחת מעל לפצלה ופעם מתחתה.
ברגע שקבענו את קוטר תחתיתו של הסל, נקפל את הפצלות בזוית של כ-80 ונתחיל לקלוע את דופן, הסל מפצלות עבות יותר, נגיע עד כ-20 ס"מ לפני סיום פצלות השתי, כעת נכופף את הסרחים העודפים של פצלות השתי ונכניס כל אחד מהם פנימה, סמוך לשתי הבא אחריו, נוטלים את הסרחים היוצרים את הידיות ומלפפים את הסרח האחד על השני בקשת, ואת העודפים משחילים פנימה אל הקשתות שנוצרו עם הכנסת הסרחים העודפים למקלעת הסל. והרי לכם סל עין-ביידאן חזק, קשיח ומושלם.
ננסה לשחזר כאן תהליך עשיית מחצלת במתכונת שבטי הבדווים, העורנים, שחיו בעמק החולה.
תחילה, יש לקצור את צמחי הסוף קרוב מאד לבסיסם. את הצמחים שנקצצו שוטחים בשמש ליבוש כשבוע ימים. לאחר מכן מפרידים את עלי הצמח הארוכים מהגבעולים ואוגדים אותם לאגודות בדרך של הנחת רצועות-עלים זו על גבי זו.
במקביל בונים
נול עומד מ-6 סדנות כמתואר בציור. שתי
סנדות אופקיות באורך של 2 מ', אליהן
קושרים את חוטי השתי ו-4 סנדות
אנכיות באורך
של 1.50 מ' התומכות בהן. קשירת הסנדות
אחת אל השניה תתבצע באמצעות חבלים.
משהעמדנו את הנול, יש למתוח לולאות של חבלי שתי בעובי של 3 מ"מ בין הקורות האופקיות במרווח של 3 ס"מ מלולאה ללולאה. כעת, ניגשים למלאכת האריגה. לוקחים אגודות של עלי-סוף ואורגים אותן לתוך חוטי השתי : פעם מעל לחבל, ופעם מתחתיו, עד לסיום המחצלת. כשמסיימים, חותכים בסכין את הלולאה במקום בו היא רובצת על הסנדות האופקיות, וקושרים את קצות הלולאה זה לזה. וכך מתקדמים לולאה לולאה, עד לניתוק המחצלת מהנול העומד.
משסיימנו את מלאכת הניתוק גוזרים במספרים סרחים עודפים של עלי סוף וחבלים ותופרים תפר-מקיף מסביב למחצלת באמצעות מחט-מזרנים גדולה וחוט עבה. תפר זה מבטיח שהמחצלת תהיה חזקה ותאריך ימים.
ערביי ארץ ישראל אוכלים עד היום את קני-השורש כשהם צלויים או מבושלים. בעירק, מתקינים מהשורשים בתערובת סוכר, מאכל צהוב המכונה בשם קורייט, והוא נמכר בשווקי עירק כמזון נפוץ.
ליבת קנה-השורש של הסוף המצוי מכונה בכמה מקומות בשם לב אל קצאב, שפירושו : לב-הקנה. הנה מתכון לליבת קנה שורש צלויה : שולפים קנה-שורש מהאדמה, שוטפים אותו במים ומניחים על גחלי- מדורה באותו אופן בו אנו צולים תפוחי-אדמה. מוציאים, מגרדים קמעה את הקליפה שהשחירה באש, בוזקים מעט מלח ואוכלים. הטעם הוא טעם גן-עדן.
